<h1>ספר החינוך מצוה של"ז</h1>
<h2>דף מט:</h2>
שלא להונות אחד מישראל בין זכר בין נקבה במקח ובממכר, שנאמר [ויקרא כ"ה] וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו, ואמרו זכרונם לברכה בסיפרא אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון, ובגמרא [ב"מ נ"ו ע"ב] אמרו זכרונם לברכה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, כלומר מטלטלין, ואין כוונת המדרש שלא יזהיר הכתוב על אונאת הקרקעות כמו כן אלא העניין הוא לומר שדיני אונאה כגון החילוקין שאמרו זכרונם לברכה [שם נ' ע"ב] שהיא חוזרת ביתר משתות, ודיניה בפחות משתות ובשתות אינן נוהגין בקרקעות אלא במטלטלין. ועוד דרשו בזה הכתוב אם באת לקנות קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך. ואולי זה שדקדקו בכאן להיות דיני האונאה במטלטלין לבד לפי ששנה הכתוב בלשון זה שאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך דמשמע כל ממכר בין קרקע בין מטלטל, ואחר כך ייחד האזהרה במטלטל שנאמר או קנה מיד דמשמע דווקא מטלטל שהוא נקנה מיד ליד, למדו מזה לומר שיש במטלטלין דין מחודש שאינו בקרקע, וזהו חזרת הממון בקצת הצדדין שבו, אבל עיקר האזהרה בין בקרקע בין במטלטל הוא באמת שהוזהרנו שלא להונות את הבריות לדעת, אבל החילוק שביניהן הוא שאם נמצאת אונאה במטלטל ביתר משתות שיבטל המכר, שדעת הבריות שלא לסבול אונאה יתירה מכאן במטלטלין, אבל בקרקע לפי שהקרקע דבר קיים לעולם דרך הבריות למחול בו כל אונאה אחר שלקחו אותו. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"ק י"ד ע"ב] על דרך ההפלגה שהקרקע דבר השוה כל כסף הוא. והראייה לדברינו אלה, כלומר שאיסור אונאה אף בקרקע שהרי עיקר אזהרה זו בקרקעות הוא דכתיבה, וכמו שמפורש בפרשה. זהו דעת הרמב"ן זכרונו לברכה בעניין זה וכמו שכתוב בפירוש החומש. שורש המצוה ידוע כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר, ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ נ"א ע"א] שהמוכר והלוקח שניהם מוזהרים באזהרה זו, שנאמר וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה, ולא יאמר הלוקח דרך המוכר לדעת שווי ממכרו, ואחר שהוא מוכרו לי בדמים קלים אין עלי עון, שאינו כן אלא שניהם באזהרה, וכמו כן שניהם הן בדיני האונאות כמו שחלקום זכרונם לברכה, וכן הוא במשנה [שם] אחד המוכר ואחד הלוקח יש להם אונאה, וכל מי שנתאנה מהן יכול לחזור בו. ואמרו זכרונם לברכה [שם מ"ט ע"ב] ששיעור האונאה שמחזירין אותה ויהיה המקח קיים הוא שתות המקח או שתות הדמים, ושיעור האונאה שאין מחזירין אפילו אותה ואין צריך לומר שאין מבטלין המקח בשבילה היא פחות משתות המקח והדמים, אבל היה בדבר שתות אחד מהם, כלומר שתות המקח או שתות הדמים, מחזירין האונאה. ושיעור האונאה שמבטלת המקח כולו הוא כל זמן שהיא יתר משתות המקח והדמים, שהלכה היא כשמואל, דאמר בגמרא [שם] שתות מעות נמי שנינו, כלומר שאם האונאה אינה יתירה על שניהם לא יתבטל המקח אלא יחזיר אונאה. ומה שאמרנו שבאונאה שיתירה על שתות יתבטל המקח ואף על פי שזה הלך לביתו במעותיו וזה בפירותיו דוקא שבא לחזור בו מי שנתאונה, אבל בא לחזור בו המאונה מחמת שנתייקרו הפירות בנתיים או בטענה אחרת אין שומעין לו משום דאמר ליה מי שנתאונה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך והשתא מצית הדרת בך. וכן הוא הלשון בגמרא [ב"ב פ"ד ע"א], ורב חסדא הוא דאמר לשמעתא בפרק הספינה, ורב אלפס זכרונו לברכה פסקה בביטול מקח ופירות, כלומר דאמר ליה מי שנתאונה למאונה בשעת המכר הריוח היה עמך וכבר נתקיים ממכרנו או מקחנו מחמתך, מה זה שבא לבטל אותו האונאה שעשית לי, הריני מוחלה, כי רבותינו לא בטלו הקנין אלא מחמת המתאונה מכיון שהוא רוצה בדבר הרי הוא קיים. וזהו ששנינו [שם פ"ג ע"ב] יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו, כלומר ולא מוכר, רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו, כלומר ולא לוקח.
ואמרו זכרונם לברכה [ב"מ נ"ב ע"א] בענייני האונאה שאין ראוי להיות דין החזרה או הביטול נמשך לעולם אלא זמן קצוב הוא שנתנו בדברים כדי שיתקיימו עניני המקח והממכר בין בני אדם, והזמן שנתנו אינו שוה בכל הדברים וגם אינו שוה בלוקח ומוכר, כי בכל סחורה שתהיה בחלוף המטבעות נתנו בה שיעור כדי שיראה אותה הלוקח לשולחני אם הוא בכרך, ואם הוא בכפר יהיה השיעור עד יום השוק שיעלה לכרך או למקום שהשולחני שם, ובשאר כל הסחורות אין חילוק בין כפר לכרך, והשיעור בהם כדי שיראה האדם מה שלקח לתגר או לקרובו, ושיעור זה הוא לפי ראות עיני הדיין שאי אפשר לקבוע בענין זה חשבון שעות, ורבא נתן טעם בגמרא [שם ע"ב] בחלוק המטבע משאר סחורות ואמר דרך כלל, טלית לכל איניש קים ליה, סלע לשולחני הוא דקים ליה. עבר זה העת ולא חזר בו הלוקח אפילו יש באונאה יתר משתות כמה אין יכול לחזור בו מן הדין, אבל אמרו חכמים שממדת החסידות ראוי להחזירה לעולם. ושיעורין אילו הן בלוקח, אבל המוכר חוזר בו לעולם לפי שאין הסחורה בידו כדי שיוכל לימלך עליה. ולא נאמרו דינין אילו שכתבנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין בו אונאה ולא ביטול מקח בתוך הזמן הקצוב שאמרנו ולא אחר כן, שלא נאמרו אלו הדברים אלא בתגרים לתיקון העולם ולישובי המדינות, אבל בעלי בתים אין מוכרין כליהם אלא ביוקר ובני אדם בדעתם עניין זה שהוא בהן מוחלין הדבר לעולם בבעל הבית.
ואלו דברים שאין בהם דיני אונאה לשום אדם אפילו נמכרו פי שנים בשיווין, ואף על פי שיש בהן איסור אונאה כמו שכתבתי בראש המצוה לדעת הרמב"ן זכרונו לברכה, הקרקעות, והעבדים שהוקשו לקרקעות כמו שלמדו בגמרא [שם נ"ו ע"ב] מדכתיב [שם] והתנחלתם אותם, והשטרות וההקדשות, וכמו שאמרו זכרונם לברכה [שם], תנו רבנן וכי תמכרו וגו' או קנה מיד, דבר הנקנה מיד ליד, יצאו הקרקעות שאינן מטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות דאמר קרא ממכר, מי שגופו קנוי יצאו אילו שאין גופן קנוי אלא לראיה שבהן, מכאן אמרו [שם] המוכר שטרותיו לבשם יש להם אונאה, והטעם לפי שאין מוכרן לו לראייה שבהן אלא להשתמש בנייר. וקא מתמה עליה בגמרא [שם], מאי קא משמע לן, כלומר פשיטא וכי מגרע גרע נייר מכל שאר מילי, ומשני לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות. וההקדשות אמעיטו מדין אונאה מדכתיב [שם] עמיתך. ותדע שכל עניני אונאה נאמרו בשווי החפץ כגון שמכר שוה שש בחמש או שוה חמש בשש וכיוצא בזה, אבל המאונה במדתו של חפץ בארכו ורחבו בעוביו או במשקלו ואפילו בדבר מועט חוזר, והיינו דאמר רבא בגמרא [קדושין מ"ב ע"ב] כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר. והרוצה להנצל מכל חשש עניינים אילו שכתבנו יכול לומר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך יודע אני שיש בו אונאה עד כן וכן, אם תרצה ליקח אותו על מנת שלא יהא לך עלי אונאה קחנו, ואם לאו הנח אותו, אין לו עליו אונאה אחר כן ולא אפילו תרעומת דברים. ויתר פרטיה בפרק רביעי ממציעא. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה ועשה אונאה לחברו לדעת בשתות או יותר עבר על לאו זה, אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר מפני תיקון היישוב שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום. ואין לוקין על לאו זה לפי שניתן להישבון.
